פסק-דין בתיק עת"מ 27480-01-11

עתירה כנגד החלטת המשיבה 2 (" ועדת הערר") מיום 30.3.11 (" ההחלטה") שבה נדחה הערר שהגיש העותר על החלטת המשיב 1 (" פקיד הרישוי") לבטל את רישיון הנשק שלו.

שקלתי את טענות העותר והמשיבים והגעתי למסקנה שיש לדחות את העתירה.

לעותר היה במשך מספר שנים רישיון לאקדח, אלא שזה בוטל על פי החלטת פקיד הרישוי מיום 28.10.09. החלטה זו ניתנה על פי המלצת המשיבה 3 (" המשטרה"), לאחר שנפתח נגד העותר תיק חקירה (פ"א 32924/09) בחשד של איומים כלפי אשתו. בקשר לכך ייאמר כבר עתה כי בסופו של דבר נסגר תיק החקירה, ובעקבות כך אף הורה בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט י' בכר) להחזיר את האקדח לעותר בכפוף לכך שלעותר יהיה רישיון תקף להחזיק באקדח. יחד עם זאת, עמדת המשיבים היא שאין די בעובדות אלה כדי להקים עילת התערבות בהחלטה.

בחלקה הרלוונטי לענייננו נאמר בהחלטה:

"... ערר זה הועבר לתגובה נוספת של הקצין הבכיר הממונה במשטרה, בתגובתו שבסימוכין 05838011 מיום 19 ינואר 2011 ממליץ הקצין לממונה שלא לחזור מעמדתה משום תיק פ"א 32924/09 בתחנה נהרייה בעבירה של איומים והיזק לרכוש במזיד, שנסגר מחוסר ראיות. עוד מציינת המשטרה כי מעיון בחומר החקירה, ישנה מסוכנות בין בני הזוג. על אף שבמישור הפלילי נסגר תיק החקירה מחמת חוסר ראיות עדיין עולה מחומר החקירה בתיק זה חשש למסוכנות, אשר יש בו כדי לבסס את עמדת המשטרה.

לאחר שעיינו בכל החומר שעמד לרשותנו וראינו במלואה את תגובת הממונה במשטרה, שקלנו את כל השיקולים הרלוונטיים, את טיעוניו של העותר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור".

עיקר טענתו של העותר היא שהחלטתה של ועדת הערר אינה מבוססת על שיקול דעת משל עצמה, וכי זו אימצה את עמדת המשטרה כלשונה וכרוחה, ומשום כך לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בה. בקשר לכך מצביע העותר על פסיקתן של ערכאות מנהליות, שבהן הובעה הדעה שוועדת הערר אינה יכולה להיות עושת דברה של המשטרה וכי עליה להפעיל שיקול דעת עצמאי (למשל עת"מ (ת"א) 2885/08 ג'לאל עמר נ' מדינת ישראל  (טרם פורסם, 21.6.10); עת"מ (נצ') 1062/06 אלי סגל - עו"ד נ' משטרת ישראל מטה ארצי (טרם פורסם, 22.4.07)), ועוד מצביע העותר על פסיקה שלפיה נקבע שביטול רישיון נשק לאחר שנסגר תיק החקירה הוא בלתי סביר (למשל עת"מ (ת"א) 2356/09 חנן שטוסר נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 12.9.10); עת"מ (ת"א) 2837/05 לוי חביב נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (טרם פורסם, 17.12.06)).

תשובת המשיבים היא שאת ההחלטה יש לראות על רקע מגמה של צמצום בהיקף מתן רישיונות לכלי ירייה מתוך מטרה לשמור על שלום הציבור. עוד טוענים המשיבים כי הראיות המנהליות שהיו לנגד עיניהם היוו תשתית מספיקה כדי לקבל את ההחלטה וכי, מכל מקום, ההחלטה חוסה תחת חזקת תקינות המעשה המנהלי, והעותר לא הצביע על עילה להתערב בה.

נראית לי עמדת המשיבים מעמדת העותר.

ביסודה של השתלשלות האירועים שהביאה לביטול רישיונו של העותר ולאחר מכן להחלטה שעליה נסבה עתירה זו עומד אירוע שנחקר על ידי המשטרה, ואשר על פי אמות המידה הנהוגות אצלה הוא סווג כאירוע אלמ"ב (אלימות במשפחה) המצדיק את ביטול רישיונו של העותר לשאת נשק.  העותר טוען אמנם שמן ההודעות שמסרה אשתו, כמו גם מהודעותיו שלו בעת חקירתו, לא יכלה המשטרה להסיק כל מסוכנות מצידו, ומכאן שההחלטה לבטל את רישיונו אינה מבוססת די הצורך, ועל אחת כמה וכמה כך כאשר הוחלט לסגור את תיק החקירה.

איני יכול לקבל טענות אלה של העותר, ואני סבור שיש בהן קורטוב של ערבוב תחומים שבין המשפט המנהלי למשפט הפלילי.

דומני שצודקים המשיבים כשהם טוענים שסגירת תיק החקירה היא החלטה המתקבלת על פי אמות מידה של המשפט הפלילי, והיא מבוססת על הערכה שלא נמצאו ראיות במידה הדרושה להגשת כתב אישום כנגד העותר. אלא שבין כך לבין ההחלטה המנהלית שלא לחדש את רישיון הנשק של העותר אין ולא כלום, מפני שאת ההחלטה האחרונה יכול פקיד הרישוי לקבל על יסוד חוות דעתה של המשטרה בנוגע למסוכנות שניתן לייחס לעותר אם יהיה ברשותו כלי נשק. סברתה של המשטרה, שעל רקע האירוע שנחקר ניתן לייחס מסוכנות לעותר, איננה מופרכת כל עיקר, ומשום כך גם הסתמכותם עליה של פקיד הרישוי, כמו גם של ועדת הערר, איננה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בהחלטה. אוסיף עוד, כי פסיקת הערכאה המנהלית שהביא העותר בהקשר זה, היינו עת"מ 2356/09, בוטלה בהסכמת הצדדים בגדר הערעור שהוגש לבית המשפט העליון בתיק עע"מ 7695/10, וממילא לא ניתן להסיק ממנה את מה שמבקש העותר להסיק.

לא אוכל לקבל גם את טענת העותר שוועדת הערר לא הפעילה שיקול דעת עצמאי. מסקנה כזו איננה מתחייבת מנוסח ההחלטה, ובכל מקרה דעתי היא שההנמקה המפורטת בה מעידה שלכאורה שקלה ועדת הערר הן את טענות העותר, הן את עמדת המשטרה והן את שיקולי האינטרס הציבורי שעליו היא מופקדת. ייתכן, ואיני קובע מסקנה בעניין זה, שוועדת הערר ראתה לנכון לתת להמלצת המשטרה משקל גדול יותר מזה שהעותר סבור שראוי היה לעשות, אלא שאפילו אם הוא צודק בכך, וכאמור איני קובע דבר בעניין זה, אין בכך כדי לקדם את עניינו ולהביא לקבלת העתירה. שיקול דעתה של ועדת הערר הוא רחב דיו כדי לכלול גם את מתן המשקל הראוי בעיניה לכל אחד מן השיקולים, ולכן גם אם נתנה משקל גדול יותר להמלצת המשטרה, אין בכך פגם המצדיק התערבות בהחלטה. לא למותר הוא להוסיף כי בעניין זה ממש הובעה לאחרונה הדעה שיתכן והגיעה העת להרהר אחר הפיצול שבין סמכויות משרד הפנים והמשטרה בכל הנוגע לרישוי כלי נשק (עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 24.7.08)) וזאת על רקע המשקל הניתן על ידי סמכות הרישוי להמלצות המשטרה. דברים אלה אמנם אינם בבחינת הלכה אולם אין ספק שהם מטים את הכף נגד טענות העותר בעניין זה.

העותר הסתמך גם על ההלכה הידועה שנפסקה בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים , פ"ד לו (1) 317 (1981) (" עניין שללם") שלפיה " לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון", והוא טוען שבנסיבות העניין, ובהן העובדה שבמקרהו מדובר בביטול רישיון, על המשיבים להצביע על נימוקים כבדי משקל שיצדיקו את ההחלטה.

ההלכה שנפסקה בעניין שללם כוחה יפה גם כיום וזאת על אף שנפסקה לפני למעלה משנות דור. עם זאת, חלוף הזמן ושינוי העתים מאז שנפסקה אותה הלכה מצדיק בחינה מחדש של כובד משקלם של שיקולי ביטחון הציבור לעומת השיקולים האחרים הכרוכים בהחלטה שעניינה רישיון נשק. , ובעניין זה מקובלים עלי הדברים המובאים על ידי המשיבים מתוך בג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1), 322 (1990) . "... מדיניות זו (של צמצום במתן רישיונות כלי נשק, א"ק) כשנשענת היא על חוות דעת של מומחים לדבר - גורמי הביטחון השונים - ולאור ריבוים לאחרונה של מעשי שימוש שלא כדין בכלי נשק, על כל התוצאות הנלוות לכך, אינה מדיניות מופרכת". דברים ברוח זו נאמרו על ידי בית המשפט גם בעת האחרונה (עע"מ 1444/07 אגברייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.08)), וכשההחלטה מבוססת על שיקולים כאלה לא ניתן למצוא בה פגם המצדיק התערבות בה.

העתירה נדחית.

העותר ישלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתן היום,  א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: